<h1>כל בו הלכ' יין נסך סימן צ"ו</h1>
<h2>דף כט:</h2>
יין שנתנסך לע"א אסור בהנאה ואפי' להתרפאות ממנו אפילו במקום סכנה אסור. והשותה ממנו כל שהוא לוקה לפי שאסורו משום תקרובת ע"א שאין לו שיעור.
ואם נתן בהן יין קודם שיטהרם באחת מכל אלה היין אסור בשתיה. וכן פסק ה"ר שמואל בר מרדכי ז"ל וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל. וז"ל כל הכלים שנשתמש בהן ישראל יין עד שלא הכשירו אסור בשתיה ומותר בהנאה. ונראה לי שאם נתן לתוכן קיתון של מים רואין כל שיש במים כדי לבטל קליפת הקנקן לפי שעור אחד בששה מותר אפילו בשתיה שאפילו תחשוב הקליפות כיין הרי הוא מתבטל בתוך ששה חלקי מים על הדרך שבארנו שהיין נותן טעם לפגם בששה חלקי מים וכל שכן שטעם היין הנבלע בקלפות אלו נותנים טעם לפגם בתוך שעור מים (בזה ה"ר) [כזה. וה"ר] אברהם בר יצחק ז"ל פסק כמו כן שאפילו בדיעבד היין אסור בשתיה והביא ראיה מהירושלמי. ועוד כתב שנרא' בעיניו שאם עשה מלוי וערוי ביין בדיעבד היין אסור בשתיה אע"פ שהיין השלישי נאסר מכח הקנקן עכ"ל.
ויין שהחמיץ עד שאי אפשר לשתותו כגון שמשליכין ממנו על גבי קרקע ומעלה נפיחה אין בו תורת יין ואינו נאסר במגע גוי. ויש נותנין לחומץ שיעור אחר [והוא] שנשתהא י"ב חדשים משהחמיץ. וחומץ של גוים אסור בהנאה לפי שתחלתו יין נסך.
והבוסר שקורין אגרא"ץ מותר. ויש מחמירין בו לפי שאין אנו בקיאין בבוסר כי לפעמים עושין בוסר מענבים שהן מבושלין שהמשקה היוצא מהן יין ממש. וכן דעת ר"ת וה"ר יצחק ז"ל. וכן נמי דעת הר"ף שכתב ונראה לאסור מגע גוי בבוסר לא שנא גדול ולא שנא קטן. וכן הלכה לאסור מגע גוי בבוסר [בשם הר"ף ז"ל].
יין מבושל או שכר או יין שערבו עם דברים אחרים כגון דבש וכן החומץ והגבינה וחלב וכל שאסורן מדבריהם שהפקידן ביד גוי [אין] צריך שני חותמות. ויש מחמירין בכל כלי שמכניסו לקיום שהפקידו ביד גוי צריך חותם בתוך חותם.
<h2>דף ל.</h2>
ועל היין המעורב בתבשיל או במורייס אם נגע הגוי בתבשיל מותר בדיעבד. מיהו במורייס אין להתיר כי רוב פעמים שהיין צף למעלה בלא שום תערובת. מיהו אותו חרדל שהוא עב הרבה נרא' להתיר בדיעבד אך לכתחלה יש להזהר מאד עכ"ל הר"ף ז"ל. והקונדיטון הוא הנקרא פומינ"ט בלע"ז אין בו משום יין נסך שהרי יש בו דבש. וכתב רב האיי ז"ל יין שהעלה רתיחה על האור נקרא יין מבושל לענין יין נסך. ויש לומר שאין להתירו בבשול עד שיתעבה מעט וישתנה מראיתו וממשו.
ואין היין נעשה יין נסך אלא אם כן היה יין ראוי ליקרב על גבי המזבח אבל יין מבושל או אם נתערב בו מעט שאור או דבש אינו מתנסך לפי דעת קצת הגאונים.
ויין מזוג יש בו משום יין נסך.
<h2>דף לא.</h2>
סתם יין הגוי' אסור בהנאה מדבריה' והשותה ממנו רביעית מכין אותו מכת מרדות. ואפילו יין שנגע בו הגוי דינו כסתם יין לפי שמחשבת גוי תמיד לעבודה זרה ושמא נסך ואסור בהנאה.
נכרי ששכר ישראל לדרוך יינו בטהרה כדי שיקחו ממנו ישראלי' והיה היין בבית הגוי אם היה זה הישראל השומר דר בחצר אף על פי שיוצא ונכנס והפתח פתוח היין מותר ואם אינו דר בחצר אף על פי שהפתח סגור ומפתח וחותם בידו היין אסור שכיון שהיין של גוי וברשותו לא יפחד לזייף ולהכנס לבית ויאמר ויהי מה אם ידע בי לא יקח ממני ואפילו מכרו הגוי לישראל כל זמן שלא יוכל הישראל להוציאו מרשות הגוי אם לא יתן המעות הרי הוא של גוי ואסור. ובעל התרומ' ור"מ כתבו שאם קנה הנכרי יין כשר מישרא' וחתמו הישרא' חותם בתוך חותם כגון שמלא כל החבית חשוקים ועשה לו שולים כפולים אע"פ שהגוי מוליכו לימכר ומתאכסן בעיר שכולה גוים גם הפתח נעול היין מותר אף בשתיה שכיון שטרח לקנות מן הישראל והחתימו לא טרח ומזייף (דביתא דמשכר) [דברייתא דמטהר יינו] של נכרי בחצר אחרת אסו' אף על פי שיש מפתח וחותם היינו דוקא כשעשה הגוי היין מדמיו ודרכו ישראל אבל קנה מישראל יין עשוי לא טרח ומזייף. ועוד התיר רבינו יעקב אפי' היה היין מכרמי הנכרי בחותם בתוך חותם ואומר כי הברייתא של המטהר יינו של נכרי שאסור אם [אין] דר ישראל בחצר מיירי בחותם אחד או מפתח אחד אבל חותם בתוך חותם שרי [ד]בפרק אין מעמידין [ל"א ע"א] חזינן דאיכא חלוק בין חותם אחד לחותם בתוך חותם. ואם הגוי המוליך היין נתאכסן בעיר שכולה גוים והיה פתח פתוח לרשות הרבים אז מותר אפי' בחותם אחד דמירת' מישראלי' העוברים כמו הרוכלים. כתב בעל התרומה ז"ל המוליך יינו ממקו' למקום אף על פי שלן בעיר שכולה גוים מותר בחותם אחד או במפתח אחד אבל אם מצא החותם נשבר או המפתח נסתר היין אסור. והיכא דהוא שלם צריך שיכיר חותמו לאחר שהובא או סגי שישלח לישראל חבירו ענין החותם איך הוא עשוי וזה יודיע לגוי תחלה שהוא שולח לישראל חבירו ענין החותם ואז מירתת הגוי מלזייף ואמנם יש ששולחים יינם בלא הכרת חותם וגם אין שולחין לישר' חבריהם היאך עשוי אין לאוסרו בשביל כך בראיה ברורה כאשר פרשתי במקומה. ויש חוששין אפי' על ידי חותם על המגופה ועל הברזות ואפי' בהכרת חותם פן ינעוץ הגוי מסמר או ראש הסכין בין הנסרים ויוציא מעט יין והתלמוד דשרי היינו בחביותיהם של חרס דליכא למיחש להכי. אמנם אין לחוש לזה עכ"ל בעל התרומה ז"ל.
מותר לישראל להפקיד יין ביד גוי בכלי סתום והוא שיהיה בו שני סימנין והוא הנקרא חותם בתוך חותם. כיצד חתם פי החבית בכלי מהודק כדרך שחותמין כל אדם וטח בטיט הרי זה חותם אחד היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה הרי זה חותם בתוך חותם. וכן אם צר פי הנאד הרי זה חותם אחד הפך פי הנאד לתוכו וצר עליו הרי זה חותם בתוך חותם. וכך כל שנוי שישנה מדברים שהן דרך כל אדם הרי זה חותם אחד והטיחה או הקשירה הרי זה חותם שני. שני קשרים משונים הרי הן כשני חותמות. שני אותיות הרי הן כשני חתימות. וכן כתב הרשב"א ז"ל. ואם הפקיד ביד הגוי בחותם אחד אסור בשתיה ומותר בהנאה אם יחד לו קרן זוית.
<h2>דף לא:</h2>
וכל הנך חותם בתוך חותם דאמרינן דמהנו הני מלי במפקיד אצל נכרי דאיהו גופיה דחתמיה הדר עלויהו ומכיר חותמו וההוא גוי מרתת ולא מזייף. כתב הרשב"א ז"ל המשלח בשני חותמות או בחותם אחד לפי מה שהוא הדבר המשלח כמו שבארנו וחזר על חותמיו ולא הכירן חוששין שמא זייף. (כדאמר) [במה דברים אמורים] בשחזר הוא ועמד ולא הכירו אבל אינו צריך לחזור ולראות אם יכירנו אם לאו חזקה לא טרח ולא זייף ע"כ. אבל מאן דמשדר חמרא לחבריה על ידי גוי לא מהני ליה חותם בתוך חותם דההו' גוי מצי פתח ליה והדר חתים ליה כמה דבעי וישראל חבריה כי אתי האי חמרא לידיה לא משתמודע מדי דהא לא ידע היכי הוה חתים הלכך לית תקנתא אלא לחתמו באותיות ובכל דבר שאין הגוי יכול לזייף.
כתב הר"ף ז"ל אסור לשתות משקה בבית הגוים ודוקא בעיר שהוא דר אבל אם הלך בבית הגוים בשביל צרכיו ואמר לו הגוי פלוני שתה יכול הישר' לרמותו משום דאם לא ישתה יחזיר לו הגוי איבה. ושאר משקין כגון הני שאמרנו אף על פי שאין בהן כל כך אקרובי דעתא כמו השכר מכל מקום אסור לשתות בבית הגוי כיון דלא מצינו היתר בשום מקום. מיהו נראה באותן מיראיי"ש ופרבייט"ש שיש לאוסרן לפי שחשובין יותר משכר ומשכרין ואיכ' למיחש משום אקרובי דעתא. ואם הביא הגוי דורון לישראל מאלו המשקין בשני כדין או בשני דרדורין ולא ראה הישראל [בשעה] שהוציאם מן החבית יש להזהר מאד שמא ערב בהם יין כדי להגדיל [המדה] כיון שמראהו מראה יין ופעמים שהיין זול יותר מהמשקה. אמנם כשרואה ישראל כשהוציאו מן החבית אין לחוש דודאי בחבי' לא מערב כדי שלא יתקלקל הנשאר בחבית.
<h2>דף לב.</h2>
שכר של גוים אסור מפני שמערבין בו שמרי יין ומן האוצר שרי. והר"מ ז"ל כתב ונראה דמאוצר שרי (היינו) [היין] כשעושה הגוי השכר לשנה או לחצי שנה אבל בחבית אינו קרוי אוצר שאינו עושה כי אם לזמן מועט. ותדע כי עיקר תערובת השמרים הוי מתחלת עשיית השכר כשנותנין אותו בחבית אבל כשעושין שכר מרובה אין נותנין לתוכו שמרים שלא יוכל להתקיים ומתקלקל על ידיהם. ושמא היינו דוקא בשכר של תמרים אבל בשכר שלנו אין רגילות לערב בו יין ע"כ. ומי תותים וכל דבר שהוא יקר יותר מיין אין קונין אותו מן הגוי אלא אם כן רואהו ישראל נמשך מן החבית.
וכן מי תותים וכיוצא [בהן] מותר לשתות עם הגוי ואפילו הוא שלהם ובלבד שיראה אותו מוציאו מן החבית שלא יוכל הגוי לערב בו יין שאין לחוש שיערב בתוך החבית לפי שאינו מתקיים אחר שערב בו יין.
<h2>דף לג.</h2>
נודות הגוים והקנקנים שנתנו בהם יינם (וכן כל) [וכל] כלי שמכניסו לקיום ואע"פ שאין [דרך] להכניס בהם לקיום וכן אם שהה היין בהן אסור ליתן בהן יין עד שיישנן י"ב חדש או שיחזירם לאור עד שיתרפה [הזפת] שעליהן [או] שיוחמו או שיתן לתוכן מים ג' ימים מעת לעת ויחליף המים בכל יום משלשה ימים כל מעת לעת.
כתב הר"ף ז"ל בדינין שלו אומ' ר"י שאותו דיו צלול שלוקחין מן הגוי אסור לכתוב ממנו משום שהיין הוי בעין ואסור בהנאה אבל ר"ת מתיר משום כך דאפילו יינם עתה אין אסור בהנאה ולכך שרי. ומכל מקום נכון להחמיר שלא ליקח הימנו משום שלפעמים נותן קולמוסו בפיו והדיו עליו שנעשה מיינם.
ואטפי מעת לעת ליכא קפידא ובלבד שישנה וישלש המים אבל לא סגי בשהיית המים ג' ימים לפי שהמים באים בכלי להפיג טעם היין ושערו חכמים שמעת לעת מפיגין קצת ומה שנשאר שם מפיגין השניים והשלישי'. ואם שנה המים פעם או שתים ביום לא הפסיד ובלבד שיעשה כן ג' ימים ואם מלא וערה בסרוגין כגון שמלא וערה יום אח' והפסיק יום או יומים לא עשה כלום ואף על פי שהשלים למלאת ולערות שני ימים אחר כן לפי שצריך שיבאו המים זו אחר זו בעוד שהכלי רך ורפוי כדי שיבאו בתוכו ויפיגו טעמם. וכתב ה"ר משה ב"ר יהודה שכל כלי שצריך להטותו על צדו כשמערה ממנו היין אין זה מכניסו לקיום מפני הנענוע לא יתקיים בו היין ולא צריך מלוי וערוי. ולזאת הסברא אותן הגדולים והדרוק"ש ושמאל"ש ובקבוק שאין להם ברזא למטה בשוליהן אינן צריכין מלוי וערוי. ויש שמצריכין מלוי וערוי לכל כלי שישהו בו יין שלשה ימים. ודעת הראב"ד שכל כלי סתום מכל צדדיו מתקיים בו כל היין שאין האויר שולט בו וצריך מלוי וערוי ושאינו סתום מכל צדדיו אלא שמסירין ממנו כסויו תמיד כגון הברוק"ש הגדולים אי אפשר שיתקיים בו היין ואין צריך מלוי וערוי. ולפירוש זה כל בקבוק ואפילו הוא קטן צריך מלוי וערוי. כתב ה"ר יצחק ז"ל אותן היושטא"ש והקנד"ש של גוים ר"ת התיר בסוף ימיו ואומר דוקא להם שהיו נאדותיה' של עור בעי ערוי או הגעלה אף על גב דאין מכניסן לקיום לפי שהרבה זפת צריך לעור יותר (מלכלי) [מכלי] עץ ויותר דבוקה הזפת על כן יבלע טובא. אבל קאנד"ש ויושטא"ש של עץ זפתן אינה דבוקה כל כך כמו בעור ומותרות בשכשוך ואף על פי כן לא היה עושה מעשה להתירן בשכשוך אלא בדיעבד אם נתן בהם יין כשר. אבל הני בקבוקים של גוים שהן של עץ בעו הגעלה או מלוי וערוי משום דמכניסן לקיום אפי' אינן זפותין דזמנין דמשהו בהו גוים יינן יום או יומים עד כאן. וכן כתב הבעל התרומה ז"ל. ואותן של מתכות שיש בהן משקה טופח ונגע בהן גוי אסורין אם לא בערוי או בהגעלה דומיא דנודות יין שאין מכניסן לקיום דבעו ערוי. ומיהו אם יש הפסד גדול כמו שמשך (בהן) [ביין] הרבה יין אין לאסור אם שכשכן במים תחלה או אם היו יבשין כשמשך היין תחלה דשמא נודות דוקא שהן מעור בלעי טפי ובעו ערוי. אמנם לכתחלה בעו ערוי או הגעלה (וסגי) [ולא סגי] בשכשוך דזמנין דנשר הזפת במקומות היין ויש מקומות מלאות יין לא סגי בהדחה ובנגוב עכ"ל. וכן ה"ר משה התיר בישטא"ש וקאנד"ש שהן מזופפות דלא הוי דבר שמכניסו לקיום ובעו לכתחלה ערוי או הגעלה כמו שכתבנו. וחביות של גוים אף על גב דעבדי קינסא אסור אלא מותר לכפותו על גבי האש ולעשות אש גדולה שתהא היד סולדת בו בדפני החבית מבחוץ ודיו בכך. ומותר לתת לתוכן ציר או מוריס ושכר ואין צריך לכלום. ויש לדקדק מזה שאסור לתת שאר משקין בלתי הכשר כמו היין. ואחר שנתן לתוכן ציר או מוריס נותן לתוכן יין שהמלח שורף הכל. ומכאן התירו קצת להכשיר הכלים במים רותחין ומלח הרבה בתוכן שהוא כמו ציר ושורף אבל צריך לזה אדם זריז שירתיח המים במלח כדי שיותך המלח ויהיו המים מלוחים הרבה ויוליך ויביא ומנענע הכלי מכל צדדיו אבל בהגעלה לבד במים רותחין קשה מאד בעיני הראב"ד ז"ל לפי שאי אפשר להביא המים הרותחין בכל צדי הכלי וקודם שיוכל להגיעו בכל צדדיו כבר נתפשרו המים במקצת. ויש שהורו לערות מכלי ראשון על כל דף ודף שקורין דוג"א קודם שיתקנם לעשות מהם כלי שלם. וכל זה אינו רק בכלי עץ אבל בכלי חרס כתב הראב"ד שאין הגעלה מועלת בהן שאין כלי חרס יוצא מידי דופיו לעולם. ויש מתירין לפי שאין זה רק לפכח טעם היין ולהפיגו. והרותחין מפכחין טעמו בכל כלי אפי' בכלי חרס. והר"ש ז"ל כתב בספר האורה וכל הכלים אם שכשכן במים רותחין מותרין וכן הורה רבינו יצחק הלוי ז"ל. וכתב הראב"ד ז"ל דוקא כלי שמכניסו לקיום שעמד ברשות הגוי בעי מלוי וערוי אבל אם ברשות ישראל נאסר יין בכלי גדול משום מגע גוי או משום ערוב ולא נשתהא היין בו אחר שנאסר זמן מרוב' לא מצריכינן ליה לההו' מנא מלוי וערוי דלפי שעה לא גזרו רבנן אלא במנא דעמד ברשות הגוי דלמא מחלף באידך זמן מרובה. וכלים חדשים שאינן מזופתין שלקחן מן הגוי נותן לתוכן יין ואינו חושש שמא נתן בהן הגוי יין נסך. ואם היו מזופתין מרתיחן ואע"פ שהן חדשים.
יש מגדולי החכמים שהורו שבליעת היין אפי' בכלים שמכניסן לקיום מועטת ואינה נכנסת ביותר מכדי קליפה ולפיכך אם העביר עליהן מלקט ורהטני או קלפם בקרדום הוכשרו וכן פסק הרשב"א ז"ל בשם (רבוי) [רבותיו]. וכל כלי שאי' מכניסו לקיום כגון המשפך וכלי שחושף בו הגת אם היה מתחלה של ישראל משכשכו במים ודיו. ואם היה מתחלה של גוי צריך הדחה.
יש מחמירין להצריך הדחה בכל כלי היין טופח להטפיח אם נגע בו גוי. ויש מחמירין עוד אפי' יהיה נגוב. אבל בדיעבד אם הוציאו עליו יין מותר שלא החמירו בנצוק אלא כשהוא בא לתוך היין האסור. כל כלים שאין מכניסין בהן לקיום אם נתנו בהן יין נסך סגי ליה בשכשוך או בהדחה ואם היו יבשין ברוח או בשמש יש מתירין לתת בתוכן יין כשר. והראב"ד ז"ל אוסר מפני שהיין נקרש בתוכו בהתיבשו וביין הכשר הבא עליו נמוח לפיכך אין נראה לעשות כן לכתחלה אלא בשל עץ אם שפשפו בעפר ובדיעבד אם הוציא עליהם [יין כשר בלתי הכשר אחר מותר, ויש נותנין חילוק] (ו)בין תחלת תשמישן על ידי גוים ובין תחלת תשמישן על ידי ישראל ואפי' אין מכניסן לקיום אבל במכניסן לקיום אפי' בדיעבד ואפילו היו נגובין אסור.
כל כלי חרס חדשים רש"י מצריך לתת בהם מים שלשה פעמים כדי שיהא הכלי בלוע ממים אבל ר"ת מתיר אותן אפילו של גוי בהדחה ג' פעמים ובכך מותרין.
<h2>דף לג:</h2>
וכתב הראב"ד ז"ל בכל מקום שאמרו בו שכשוך [ש]צריך לשכשכו להעביר היין הנקרש בו ונתיבש שם. [וכל כוס] שישתה בו הגוי אסור לשתות בו אלא אם כן הדיחו ג' פעמים שילכו ממנו כל צחצוחי יין שבו. ורש"י ז"ל לא הצריך כל זה אלא בשל חרס לבד.
ויש [מחמירים ו]אומרים שכל כלי חרס שנשתמש בהן הגוי פעם ראשונה ושניה אף על פי שאין מכניסן לקיום אסור להשתמש בהן אם לא במלוי וערוי או (ישן) [ישון] י"ב חדשים ואם היה של עץ צריך נגוב ואם שכשכו או הדיחו אינו אוסר הכלי העליון משום נצוק וכן המנהג לעשות כשמודדים לכליו של גוי ובשל עץ או של אבן שדרך בה הגוי או גת של אבן שזפתה הגוי אף על פי שלא דרך בה מדיחה באפר ד' פעמים וזהו הנקרא נגוב ואחר כך דורך בהך. ואם היה בהן לחות מקדי' האפר למים ואם לאו מקדים המים לאפר. וגת [של] אבן זפותה שדרך בה הגוי ושל עץ זפותה אף על פי שלא דרך בה צריך לקלוף הזפת או לישנה י"ב חדש או מלוי וערוי שלשה ימים כמו קנקנים. ויש אומרים דהיכא דדרך בה הגוי בלא זפתה בעי נגוב וזה לא באר הר"מ במז"ל או אפשר דלא מהני ביה נגוב אלא מלוי וערוי או (ישן) [ישון] או הסק. ולפי זה לא נכון להקל באלה הטינלא"ש והקורנודא"ש שדורכין בהן הגוים לדרוך בהן אחר כך בלתי נגוב. וגת של חרס לא ידרוך בה אע"פ שקלף הזפת עד שתתרפה הזפת או ישנה י"ב חדש או יתן לתוכה מים ג' ימים מעת לעת.
וכלי חרס השועין באבר אם הם לבנים או אדומים או שחורים אף על פי שנשתמשו בהן ביין נסך מותרין אבל הירוקין אסורין לפי שהן בולעים ואם (יצא) [יש] בהן מקום מגולה בחרס שאינו מצופה באבר כולן אסורין והוא שכנסו בהן לקיום אבל אם לא כנסו בהן לקיום אפילו הן של חרס מדיחן והן מותרין. כתב הר"ף ז"ל בדינין שלו הני מאני דקוניא פי' המהותכין בעופרת אם יש בו יין ונגע בו הגוי [סגי] בשכשוך והא דקאמר הני מאני דקוניא דצריכין מלוי וערוי או הגעלה היינו דוקא כשמהותכין מזכוכית אבל בעופרת סגי בשכשוך אבל פרש"י ז"ל מאני דקוניא המהותכין מעופרת ואם כן צריך לדידיה הגעלה. ונוכל לומר דלכתחלה אין להתיר בשכשוך לחוד כפרש"י אבל בדיעבד אם שכשכוהו ונתנו בו יין מותר כפר"ת ע"כ.
<h2>דף לד.</h2>
נודות הגוים והקנקנים שנתנו בהם יינם (וכן כל) [וכל] כלי שמכניסו לקיום ואע"פ שאין [דרך] להכניס בהם לקיום וכן אם שהה היין בהן אסור ליתן בהן יין עד שיישנן י"ב חדש או שיחזירם לאור עד שיתרפה [הזפת] שעליהן [או] שיוחמו או שיתן לתוכן מים ג' ימים מעת לעת ויחליף המים בכל יום משלשה ימים כל מעת לעת.
החרצנים והזגים של גוים אסורין בהנאה כל י"ב חדש ואחר י"ב חדש מותרין אף באכילה שכבר יבשו ולא נשאר בהן לחות. וכן שמרי יין שיבשו לאחר י"ב חדשים מותרין לפי שהן כעפר. כתב הרב רבי יצחק ז"ל ועיסה יש מקומות שמחמצין אותה בשמרי יין ומיבשין אותן שמרים בתנור תחלה יש מתירין הפת כמו דורדיא דארמאי היינו שמרים דשרו לבתר תריסר ירחי שתא לפי שנתיבשו הרבה וכל שכן כשנתיבשו בתנור. אבל ר"ת אוסר דהת' היינו טעמ' דהוו שמרים שנתמדו במים ונסחטו אותן קרי דורדיא אבל שמרים קמאי שלא היה בהם מים מעולם אין מועיל ליבשם בתנור ולא יובש של י"ב חדש. וכן כתב בתוספתא שמרי יין של גוים שיבשו אסורין בהנאה. וכן דעת הר"פ שכתב ומאן דשרי ירה יירה כבן סורר ומורה. ועל המחמיר רוח הן יערה מאת הבורא. מיהו בירושלמי [דמאי פ"א ה"ג] קאמר שמרים של עבודה זרה לאחר שנתיבשו מותרין.
<h2>דף לט.</h2>
יין מבושל או שכר או יין שערבו עם דברים אחרים כגון דבש וכן החומץ והגבינה וחלב וכל שאסורן מדבריהם שהפקידן ביד גוי [אין] צריך שני חותמות. ויש מחמירין בכל כלי שמכניסו לקיום שהפקידו ביד גוי צריך חותם בתוך חותם.
<h2>דף לט:</h2>
בזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות וכן חתיכת דג שאין בה סימן ובשר וגבינה. המתארח אצל בעל [ה]בית בכל מקום ובכל זמן והביא לפניו יין או בשר וגבינה וחתיכת דג אינו צריך לשאול עליו ואף על פי שאין מכירו ובלבד שידע שהוא יהודי. ואם הוחזק שאינו מדקדק בדברים אלו אסור להתארח אצלו. ואם עבר ונתארח אצלו אינו אוכל בשר ולא שותה יין על פיו עד שיעיד לו אדם כשר עליהן.
<h2>דף נה:</h2>
מאימתי יאסר יין הגוים משידרך ויתחיל לימשך ואע"פ שלא ירד לבור לפיכך אין דורכין עם הנכרי בגת שמא יגע ביד ואפילו היה כפות ואין לוקחין גת דרוכה אף ע"פ שהיין מעורב עם החרצנים והזגים. ובקצת מקומות בצרפת לוקחין מן הגוי' גת דרוכה בזמן שעדיין הכל מעורב והוא שלא יהא ברזא בגיגית כלל או אם יש לה שתהיה חתומה יפה יפה מתחלתה שלא נמשך יין ממנה כלל חוץ לגיגית וסומכין על שיטת הגמרא בגת פקוקה ומלאה. וכתב הר"ף ונראה דאסור לדרוך ענבים על ידי גוי דגזרינן קודם המשכה אטו לאחר המשכה וכן כתב ר' יהודה ז"ל. וכדתנן אין דורכין עם הנכרי דמשמע כלל אפי' קודם המשכה אבל כשדרך הגוי אין היין אסור בדיעבד. ובצרפת נהגו לדרוך גגיות על ידי גוי ומנהג שטות הוא. ואף על פי שאנו לוקחין יין מן הגגיות מן הגוים אף על פי שהן דרוכות היינו משום דתלינן לקולא עד כאן. וכתב בעל התרומה ז"ל גגיות מלאות ענבים דרוכים ובעוטים ושוהין בבית הגוי שבוע או יותר ויש מקומות הרבה שישראל קונה אחרי כן אין שם נסך ואינו חושש שמא המשיך הגוי ממנו היין ונסך כל מה שבגיגית ונאסר כל מה שנשאר שם. אמנם בירושלמי אמר אם העלים עינו ממנו אסור. ודוחק לומר הירושלמי מיירי דאינה מליאה ולשם אם משך ממנה אין ניכר אבל מליאה הגיגית שאם נמשך ממנה קצת ניכר החסרון אין לחוש שמא לאחר שהמשיך חזר ומלאה. והמחמיר טוב הדבר לתת בגד על פי הגיגית ועושה חותם מיד שבצר הענבים ודרכן עכ"ל וכן דעת ה"ר יצחק ז"ל וכתב שאם לקח הגוי מעט יין צלול מן הזגים והחרצנים ואחר כך החזירו הרי כבר נתבטל בששים. וירא שמים מכסה הגיגית בבגד וכורך חבל סביבה וחותם החבל בקשרו ונותן אפר סביב וחותם על גביו ודבר זה טוב שלא יתן בו הגוי מים ואם יש ברזא בגיגית צריך לחתמה אם לא כן שידוע וניכר כשמסירין אותה משום דדרך הברזא הויא המשכה כמו בסל עכ"ל. ועוד כתב גיגית מליאה ענבים דרוכות שהמשיכו ממנה יין אסור שיבא הגוי וישפוך בגיגית ענבים מפני שכולם נוגעין זה בזה ואם משליך יסייע בו ישראל או ישפוך מרחוק ואם לא עשה כן אסור. וכן משהתחיל לימשך נעשה יין נסך. פר"ש משהתחיל לימשך אפי' בתוך הגת עצמה מקצה אל קצה נעשה יין נסך אם נגע בו הגוי והוא שיגע באותו יין הנמשך אבל אם נגע באותו שלא נמשך עדיין לא נאסר כלל. ואפילו כשיגע בנמשך לא נאסר רק אותו הנמשך אבל החרצני' ומה שמעורב עמהם מן המשקה אין לו תורת יין ויוציא כל הנמשך והשאר מותר. וכן נעשה מעשה על פי חכמי לונ"יל ז"ל. ואם שולי הגת מלאים חרצנים והגת פקוקה כיון שלא נסתלק החרצן לצד אח' כדרך שעושין הדורכין אין שם המשכה כלל. וזה שעושין הדורכין שמשימין סל או קערה גדולה בתוך הכלי שדורכין ודוחקים בו ביד או ברגל להמשיך היין הצלול לתוכו זה ודאי נקרא המשכה ואם נגע בו הגוי (אסור) [אסרו] והשאר מותר ואפילו נגע הגוי בשאר. ובעל התרומה ז"ל מפקפק אם נגע הגוי בשאר אחר שהתחיל לימשך. וכתב וצ"ע. וז"ל גיגית שיש בה ענבי' דרוכין והמשיכו ממנה יין אז אסור גוי להביא ענבים בסלים ולשפכן בגיגית לפי שהאשכולות דבוקות זו לזו והוי כמו אזיל ממנה. וצריך לסייע לו ישראל לשפכן ואם לא סייע אסור אם לא זרק מרחוק. ולדעת המתירין מגע הגוי בשאר החרצנים אם חזר היין הנמשך ונתערב עם החרצני' (אסור) [אסר] הכל אלא אם כן יש בו כדי בטול דבשלא במינו חשבינן ובטל בששים. וקצת רבני צרפת ז"ל פסקו שלא נקרא התחיל לימשך ליאסר במגע גוי אם לא ירד לבור ואז נאס' אף מה שבגת אם יגע בו הגוי אבל אם לא התחיל לירד לבור אפילו נמשך בגת מקצה אל קצה לא יאסר במגע גוי אפילו נגע במה שנמשך. כתב הרב רבי יצחק ז"ל גיגית של ענבים דרוכין מותר להניח ליגע בהם לכתחלה. וכתב בעל התרו' גיגית שהיא דרוכ' ועדיין לא המשיכו יינה ורוצה ישראל או גוי לנסות אם טוב הוא אם לאו יקח יין וענבי' יחד שלא תחשב המשכה ותאסר הגיגית אם נגע בהן אחרי כן הגוי. אמנם יכול להיות אפי' ליקח בכוס יין צלול שאינו נחשב המשכה בשביל ההוא פורת' וגם לא נתכון לכך כי אם לנסותו. ואותו שבכוס מקרי יין כיון שהוא צלול אם נגע בו הגוי נאסר. ואותו יין שבכוס שנאסר במגע גוי אם החזירו לגיגית דרוכה הכל מותר ואפילו נמשך מן הגיגית מותר מטעם סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וחרצנים שאינו מינו מקרו לרבא דאמר [לקמן ס"ו ע"א] בתר שמא אזלינן והכל מין במינו הוי מותר בששי' (כ"מ) [מ"מ] לפר"ת ז"ל עכ"ל. וכתב הראב"ד אמרו הצרפתים שאם נגע הגוי בתוך הגת בענבים או אפילו בפסולת הענבים שמשליכין מקום מגעו והשאר מותר ובלבד שלא יגע במקום משקה. וזה תמה אם יש משקה טופח במקום מגעו וטופח על מנת להטפיח על פני כל הגת הוי חבור כדהוי לענין טהרות ואם היה נגוב אפילו מקום מגעו נמי מותר.
<h2>דף נו:</h2>
גוי שנגע ביין שלא בכונה כגון שנפל על נאד של יין או הושיט ידו וכסבו' של (מים) [יין] ובשכ' שהיא של שמן מותר היין בהנאה. בא היין מכחו של גוי בלא כונה ולא נגע בו כגון שהגביה כלי של יין ויצק לכלי אחר [והיה] סבור שהוא שכר או שמן מותר היין אפי' בשתיה. ואם נכנס בבית לבקש יין ופשט ידו כשהוא מחפש ונגע ביין אסרו שאין זה נוגע אלא (בכעס) [בכונה] כיון שנתכוין ליין.
כתב הראב"ד שאם נגע גוי בקלוח היוצא מן המרזב ונגע בקלוח המקלח בחוץ מאי דלהדי ברזא דהיינו קלוח מתוקן שעמד במרזב אסור ונאסר מתורת נצוק דמאי דבראי ואסור בשתיה וכל היין האחר שבתוך הקנקן הוי נצוק בר נצוק ומותר אפילו בשתיה ואם החזיר השופתא בברזא והשופתא קצרה שאינה עוברת חוץ למרזב מבפנים חלל החבית שישכשך בה יין שבחבית מותר. אי נמי שנגע גוי בפי המרזב בידו אם יש בקנקן קיתון של מים לבטל אותו מעט יין שבתוך המרזב הנאסר במגע הגוי הוי כל היין שבחבית מות' בשתיה שהרי שני נצוק הן ואין חבורן אלא חבור נצוק דהוא תערובת עכ"ל.
המערה יין לתוך כלי של גוים שיש בו יין של גוים נאסר כל היין (העליון שבכלי) [שבכלי העליון] שהנצוק מחברו עם היין שבכלי התחתון. לפיכ' המודד יין לתוך כלי שבידו נופץ נפיצה או יזרוק זריק' שלא יהיה ניצוק ויאסר היין שבכלי העליון אבל המערה יין למשפך והמשפך מקלח לכלי האסור היין שבמשפך אסור משום נצוק והיין שבכלי העליון מות' שהוא בר נצוק והיין שנפל בכלי האסור משום נצוק אם יש בו עכבת יין או שהוא טופח אסור בשתיה ואם הוא נגוב או שאינו טופח מותר. כתב ה"ר יצחק ז"ל גוי המריק מכלי אל כלי אם סבור שהוא יין אסור בשתיה ולראשונים בהנאה ודוקא מה שיצא לחוץ אבל מה שבפנים מותר דפסק ר"ת דנצוק אינו חבור ולמאן דאמר חבור אין חבור ע"י קטיפה. והר"ף כתב לענין נצוק בדבר מועט [דנצוק חיבור אבל לדבר מרובה] נוהגין להתיר. וצ"ע (בסמ"ג) [בס"ג]. ומנהגנו לאסור כל נצוק לגמרי. ובנצוק בר נצוק השוו רוב הפוסקים ופשט המנהג להתיר. ובאסור נצוק עצמו הוא כלל בידינו ואפילו מפי רבנו ז"ל שאסור קל הוא וקלוש ואין להחמיר עליו ולהוסיף בו אלא להקל בו בכל ענין ולקבל בו כל דברי מקל. וכן כתב הר"ז בתשובה שאלה וז"ל כך שמעתי כל שיש לך להקל בערוב ובנצוק הקל. וכתב החכם ר' משה ב"ר יצחק ז"ל סברא דנפשיה דאין נצוק חבור אפי' לרב הונא אלא בנקב רחב כשפופרת הנוד דהוא שתי אצבעות חוזרות בו כדאיתא התם במסכת חגיגה [כ"ב ע"א].
היה אוכל מן הסלים והותיר וזרקן לגת אע"פ שהיין מנתז על הענבים אינו עושה יין נסך.
נכרי שדרך היין ולא נגע בו אפילו הישראל עומד על גביו אסור בשתיה. ויש (אומרים) [אוסרים] גם כן שלא יסבב הגוי קורת בית הבד לסחוט הענבים לפי שזה כנוגע ממש אחר שהיין נסחט ויורד על ידו. ובעל התרומה מתיר והוא שישראל מסייע לו.
מגע גוי אוסר היין בין שיגע ביין בידו בין בשאר אבריו שדרכו לנסך בהן אבל פשט ידו לחבית ותפש את ידו קודם שיוציאנ' ולא ינידנה ופתחו החבית למטה עד שיצא כל היין וירד למטה מידו לא נאסר היין.
<h2>דף נז:</h2>
סתם יין הגוי' אסור בהנאה מדבריה' והשותה ממנו רביעית מכין אותו מכת מרדות. ואפילו יין שנגע בו הגוי דינו כסתם יין לפי שמחשבת גוי תמיד לעבודה זרה ושמא נסך ואסור בהנאה.
והב"ה ז"ל כתב יין של גוי בזמן הזה אסור בשתיה ומותר בהנאה ויכול ישראל ליקחנו מן הגוי בחובו.
עוד כתוב בתשובת הגאונים דגוי בזמן הזה אינו עושה יין נסך. וכן פרש"י ז"ל פרק שני דיבמות [כ"ג ע"א] דגוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הן על זה סומכין ליקח יינם נסך בחובותיו. והר"ש כתב יהודי שנתנו לו יין בחובו אם קבלו אסור בהנאה ואם הניחו ברשותו ומוכרו הישראל ברשות הגוי מותר בדמיו. וכן נמי דעת הר"מ נ"ע שמותר ליקח יין בחובו מפני שהוא כמציל מידו.
ובעל התרומה ז"ל כתב עוד ויין של ישראל שנגע בו גוי מותר בהנאה למוכרו והמחמיר שלא ליקחנו מן הגוי בחובו מכל מקום אם נגע ביינו של ישראל מוכרו לאותו גוי שנסכו. מאי טעמא שקיל מיניה דמי מה שהזיק לו כדאמר רב אשי וכן נכון לעשות. כתב הר"מ קלור דיין נסך אסור בהנאה כי כך המסקנא בתוספות שאפי' סתם יינן אסור בהנאה וכל יינו של ישראל שנתנסך מותר בהנאה. גם ליקח יין בחובו מתיר ר"ת ז"ל.
ואם נגע שלא בכונה או תינוק גוי שנגע ביין לא אסרו אלא בשתיה.
וכל מגע גוי שאינו עובד עבודה זרה אינו נאסר אלא בשתיה ואם נגע שלא בכוונה מותר אף בשתיה. והישמעאלים אינן עובדים עבודה זרה הם. [אבל הנוצרים עובדי עבודה זרה הם].
כתב הר"ף ז"ל בדינין שלו אומ' ר"י שאותו דיו צלול שלוקחין מן הגוי אסור לכתוב ממנו משום שהיין הוי בעין ואסור בהנאה אבל ר"ת מתיר משום כך דאפילו יינם עתה אין אסור בהנאה ולכך שרי. ומכל מקום נכון להחמיר שלא ליקח הימנו משום שלפעמים נותן קולמוסו בפיו והדיו עליו שנעשה מיינם.
כתב הר"ף ז"ל בדינין שלו אומ' ר"י שאותו דיו צלול שלוקחין מן הגוי אסור לכתוב ממנו משום שהיין הוי בעין ואסור בהנאה אבל ר"ת מתיר משום כך דאפילו יינם עתה אין אסור בהנאה ולכך שרי. ומכל מקום נכון להחמיר שלא ליקח הימנו משום שלפעמים נותן קולמוסו בפיו והדיו עליו שנעשה מיינם.
<h2>דף נח.</h2>
וגוי שמצץ מן היין שבחבית במינקת אסר כל היין שבחבית לפי שכשיפסוק יחזור היין שעולה במציצתו ויפול בחבית.
גוי שנגע ביין שלא בכונה כגון שנפל על נאד של יין או הושיט ידו וכסבו' של (מים) [יין] ובשכ' שהיא של שמן מותר היין בהנאה. בא היין מכחו של גוי בלא כונה ולא נגע בו כגון שהגביה כלי של יין ויצק לכלי אחר [והיה] סבור שהוא שכר או שמן מותר היין אפי' בשתיה. ואם נכנס בבית לבקש יין ופשט ידו כשהוא מחפש ונגע ביין אסרו שאין זה נוגע אלא (בכעס) [בכונה] כיון שנתכוין ליין.
<h2>דף נח:</h2>
יש דברים שאין בהם אסור נסך כלל אבל אסרו אותן להסתפק מהן ואלו הן לא ימזוג הגוי המים לתוך היין שביד ישראל שמא יבא ליצוק היין לתוך המים. ולא יוליך הגוי ענבים לגת שמא ידרוך או יגע. ולא יסייע לישראל בשעה שמריק היין מכלי לכלי שמא יניח הכלי בידי הגוי ויהיה כלו מכחו של גוי ואם עשה אחת מכל אלה היין מותר אף בשתייה. ויש מחמירין במזג המים לתוך היין משום לך לך אמרינן לנזירא ואוסרין אותו בשתייה.
והוא הדין (השופך) [לשפוך] המים בגיגית או בגת על החרצני' לעשות התמדים ככל תמד שבעולם ואפילו בתמדים ראשונים שמותר הגוי לשפכן ואפילו בלא סיוע ישראל וליכא משום כחו ולאו קרוב הוא שיגע ביין שהחרצנים צפין על פני כל הגת ולא דמי ליין שמזג הגוי דהתם קרוב הוא שיגע ביין אבל בהא אין דעתם שיוציא מן היין עד אחר זמן וכן התיר הראב"ד ז"ל כתוב בתשובה שאלה.
<h2>דף נט.</h2>
גוי הדורס ענבים בחבית אף על פי שהיין צף על ידיו אינו עושה יין נסך. ועל זה פשט המנהג שהגוים עושים המשואו' ודורסין אותן בתוך השלמא"ש ואף על פי שהיין צף על ידיהם.
יש דברים שאין בהם אסור נסך כלל אבל אסרו אותן להסתפק מהן ואלו הן לא ימזוג הגוי המים לתוך היין שביד ישראל שמא יבא ליצוק היין לתוך המים. ולא יוליך הגוי ענבים לגת שמא ידרוך או יגע. ולא יסייע לישראל בשעה שמריק היין מכלי לכלי שמא יניח הכלי בידי הגוי ויהיה כלו מכחו של גוי ואם עשה אחת מכל אלה היין מותר אף בשתייה. ויש מחמירין במזג המים לתוך היין משום לך לך אמרינן לנזירא ואוסרין אותו בשתייה.
והולכת ענבים לגת כתב הראב"ד שאינו אסור אלא כשאין ישראל מסייע אבל בסיוע הישראל מותר לכתחלה דכחו של גוי בסיוע הישראל מותר אבל לא משום גזירה שמא שדי עליה ואתי כוליה מכח הגוי וגבי ענבים לא שייך האי גזירה וכן דעת בעל התרומה ז"ל.
<h2>דף נט:</h2>
מגע גוי אוסר היין בין שיגע ביין בידו בין בשאר אבריו שדרכו לנסך בהן אבל פשט ידו לחבית ותפש את ידו קודם שיוציאנ' ולא ינידנה ופתחו החבית למטה עד שיצא כל היין וירד למטה מידו לא נאסר היין.
ובעל התרומה ז"ל כתב עוד ויין של ישראל שנגע בו גוי מותר בהנאה למוכרו והמחמיר שלא ליקחנו מן הגוי בחובו מכל מקום אם נגע ביינו של ישראל מוכרו לאותו גוי שנסכו. מאי טעמא שקיל מיניה דמי מה שהזיק לו כדאמר רב אשי וכן נכון לעשות. כתב הר"מ קלור דיין נסך אסור בהנאה כי כך המסקנא בתוספות שאפי' סתם יינן אסור בהנאה וכל יינו של ישראל שנתנסך מותר בהנאה. גם ליקח יין בחובו מתיר ר"ת ז"ל.
וגוי שנגע ביין של ישראל לאנסו ולהפסידו מותר למכור היין לאותו הגוי שאסר[ו] שכיון שנ[ת]כוון זה הגוי להפסידו ולהזיקו אין זה כ"א דמי הנזק לא דמי היין.
חבית שהיה נקב בצדה ונשמט הפקק מן הנקב והניח הגוי אצבעו בנקב כדי שלא יצא היין כל היין שמראש החבית עד הנקב אסור בהנאה ושתחת הנקב מותר אף בשתיה ויש מחמירין לאסור היין שתחת הנקב בשתיה לפי שהיין [שלמעלה מן הנקב עם היין] שלמטה הוי יין ביין שאסור בשתיה ומותר בהנאה בר מדמי ההוא חמרא. ויש אומרים שאם היה קנה בנקב שהיין מקלח ממנו היין שעד הנקב מותר בהנאה כיון שלא נגע בפנים שאף על פי שכל היין יצא דרך הקנה מכל מקום אין שלמעלה עקור לצאת ואין מתנדנד רק אותו שכנגד הקנה. ואם הוציא הברזא מן הקנה ולא החזירה אין לחוש לאסור מה שהחבית והוא שלא תהיה הברזא ארוכה שלא תצא חוץ לנקב הקנה ולא נדנד היין בהוציאו אותה.
כתב הראב"ד שאם נגע גוי בקלוח היוצא מן המרזב ונגע בקלוח המקלח בחוץ מאי דלהדי ברזא דהיינו קלוח מתוקן שעמד במרזב אסור ונאסר מתורת נצוק דמאי דבראי ואסור בשתיה וכל היין האחר שבתוך הקנקן הוי נצוק בר נצוק ומותר אפילו בשתיה ואם החזיר השופתא בברזא והשופתא קצרה שאינה עוברת חוץ למרזב מבפנים חלל החבית שישכשך בה יין שבחבית מותר. אי נמי שנגע גוי בפי המרזב בידו אם יש בקנקן קיתון של מים לבטל אותו מעט יין שבתוך המרזב הנאסר במגע הגוי הוי כל היין שבחבית מות' בשתיה שהרי שני נצוק הן ואין חבורן אלא חבור נצוק דהוא תערובת עכ"ל.
<h2>דף ס.</h2>
אחז כלי פתוח של יין ושכשכו אע"פ שלא הגביה הכלי ולא נגע ביין או שנטל כלי של יין והגביהו ויצק היין בין בכלי בין על גבי קרקע ואף על גב דאזיל לאבוד. והטעם משום דזמנין דמזלפי קמי עבודה זרה. ואף על פי שלא שכשכו נאסר כל היין אף בהנאה. וכן כל זמן שיבא מכחו נאסר בין מה שנשאר בכלי בין מה שיצא לחוץ. ויש אומרים שאינו (אוסר) [נאסר] בהנאה רק אותו שיצא מן הכלי בהטיה ראשונה. וכח כחו כגון הסיטו אסור בשתיה. מיהו אם שפיך ליה על גבי טיט או צואה או באשפה שרי דלא שייך בהכי נסוך כלל. הגביה הכלי ולא נגע ביין ולא שכשך מותר. נכרי שהיה אוחז כלי בקרקע וישראל יצק לתוכו יין היין מותר ואם נדנד הגוי הכלי נאסר היין. כלי סתום מותר הגוי לטלטלו ממקום למקום ואע"פ שהיין (מנדנד בתוכו) [מתנדנד לתוכו]. וכן מותר להעביר נאד של יין ממקום למקום והוא אוחז פי הנאד בידו בין שהנאד מלא או חסר ואע"פ שהיין מתנדנד אבל כלי פתוח של יין מלא אסור להעבירו חוששין שמא יגע בו. ואם היה חסר מותר אלא אם כן שכשכו.
<h2>דף ס:</h2>
חבית שנסדקה לארכה וקדם הגוי וחבקה כדי שלא יתפרדו החרסים מותר בהנאה. נסדקה לרחבה ותפש בסדק העליון כדי שלא יפול מותר אף בשתיה שאין היין על כחו של גוי. וחביות שלנו שנשברו בהן ב' או שלשה מן החשוקים הנקראים צלקלי"ש והיין יוצא מן הדוגא"ש או מן השולין מותר לומר לגוי להדקו בחבלים בחשוקים אבל לא יתחוב הגוי נעורת או בגד במקום שהיין יוצא ממנו. ואם בא הישראל ונתן הנעור' או הבגד על המקום שהיין יוצא ממנו מותר לגוי לתחוב אותו שם בסכין או בעץ שכל כך לא גזרו. וכתב ה"ר יצחק ז"ל אך סביב השולים שקורין גבל"א דמפסיק חור השולים מותר. והר"ף ז"ל כתב וגם באמצע יש מתירין בדיעבד לפי שהנסרים נפתחו[ת] מבחוץ ומהודקות מבפנים. גוי שנפל לבור והעלוהו משם מת או שמדד הבור בקנה או שהתיז הזבוב או הצרעה מעליו בקנה או שהיה מטפח על פי החבית מרותחת כדי שתנוח הרתיחה או שנטל חבית וזרקה בחמתו בכל אלה היין מותר בהנאה ואם נפל לבור והעלוהו משם חי אסור אף בהנאה.
גוי הנמצא בבית הגת אם יש בו לחלוחית יין כדי שיבלול בו הכף והכף אל כף שניה צריך להדיח כל בית הגת ולנגב ואם לאו מדיח בלבד.
גוי שנמצא עומד בצד בור של יין אם יש לו מלוה על היין אסור לפי שלבו גס בו ושולח ידו ומנסך ואם אין לו מלוה עליו מותר אף בשתיה.
זרק כלי או אבן לתוך היין מותר אף בשתיה ואפי' נתכוון לנסך שכל שבזב טהור אינו יין נסך.
אבל אם הגוי זרק מים לתוך היין שלא ברצונו למזוג מותר לדברי הכל.
<h2>דף סא.</h2>
היה זה היין טהור של גוי ברה"ר או בבית הפתוח לרשות הרבים וישראל הולכים ושבים שם מותר שעדיין לא נכנס ברשות הגוי. ואשפה וחלון ודקל אף על פי שאין בו פירות הרי הן כרשות הרבים וחבית יין שם וגוי הנמצא שם אינו אוסרה ובית הפתוח שם כפתח לרשות הרבים.
הלוקח בית או השוכ' בחצרו של גוי אם היה הישראל דר באותה חצר אף על גב שהפתח פתוח היין מותר לפי שהגוי מפחד תמיד אם יבא הישראל לביתו פתאום וימצאנו בביתו ואם היה דר בחצר אחר' צריך שיסגור הבית ויהיה מפתח וחותם בידו. יצא ולא סגר או סגר והניח המפתח בידו דגוי היין אסו' בשתיה ואם אמר אחוז לי מפתח זה עד שאבא מותר שלא מסר לו אלא שמירת המפתח.
<h2>דף סא:</h2>
נכרי ששכר ישראל לדרוך יינו בטהרה כדי שיקחו ממנו ישראלי' והיה היין בבית הגוי אם היה זה הישראל השומר דר בחצר אף על פי שיוצא ונכנס והפתח פתוח היין מותר ואם אינו דר בחצר אף על פי שהפתח סגור ומפתח וחותם בידו היין אסור שכיון שהיין של גוי וברשותו לא יפחד לזייף ולהכנס לבית ויאמר ויהי מה אם ידע בי לא יקח ממני ואפילו מכרו הגוי לישראל כל זמן שלא יוכל הישראל להוציאו מרשות הגוי אם לא יתן המעות הרי הוא של גוי ואסור. ובעל התרומ' ור"מ כתבו שאם קנה הנכרי יין כשר מישרא' וחתמו הישרא' חותם בתוך חותם כגון שמלא כל החבית חשוקים ועשה לו שולים כפולים אע"פ שהגוי מוליכו לימכר ומתאכסן בעיר שכולה גוים גם הפתח נעול היין מותר אף בשתיה שכיון שטרח לקנות מן הישראל והחתימו לא טרח ומזייף (דביתא דמשכר) [דברייתא דמטהר יינו] של נכרי בחצר אחרת אסו' אף על פי שיש מפתח וחותם היינו דוקא כשעשה הגוי היין מדמיו ודרכו ישראל אבל קנה מישראל יין עשוי לא טרח ומזייף. ועוד התיר רבינו יעקב אפי' היה היין מכרמי הנכרי בחותם בתוך חותם ואומר כי הברייתא של המטהר יינו של נכרי שאסור אם [אין] דר ישראל בחצר מיירי בחותם אחד או מפתח אחד אבל חותם בתוך חותם שרי [ד]בפרק אין מעמידין [ל"א ע"א] חזינן דאיכא חלוק בין חותם אחד לחותם בתוך חותם. ואם הגוי המוליך היין נתאכסן בעיר שכולה גוים והיה פתח פתוח לרשות הרבים אז מותר אפי' בחותם אחד דמירת' מישראלי' העוברים כמו הרוכלים. כתב בעל התרומה ז"ל המוליך יינו ממקו' למקום אף על פי שלן בעיר שכולה גוים מותר בחותם אחד או במפתח אחד אבל אם מצא החותם נשבר או המפתח נסתר היין אסור. והיכא דהוא שלם צריך שיכיר חותמו לאחר שהובא או סגי שישלח לישראל חבירו ענין החותם איך הוא עשוי וזה יודיע לגוי תחלה שהוא שולח לישראל חבירו ענין החותם ואז מירתת הגוי מלזייף ואמנם יש ששולחים יינם בלא הכרת חותם וגם אין שולחין לישר' חבריהם היאך עשוי אין לאוסרו בשביל כך בראיה ברורה כאשר פרשתי במקומה. ויש חוששין אפי' על ידי חותם על המגופה ועל הברזות ואפי' בהכרת חותם פן ינעוץ הגוי מסמר או ראש הסכין בין הנסרים ויוציא מעט יין והתלמוד דשרי היינו בחביותיהם של חרס דליכא למיחש להכי. אמנם אין לחוש לזה עכ"ל בעל התרומה ז"ל.
<h2>דף סב.</h2>
כתב הר"מ אסור לישראל לשכור מרתפו לגוי לשים בו יין נסך כמו שכר בהמה להביא עליה יין ואין חלוק בזמן הזה לימי חכמי התלמוד אם לא ליקח יין מחובו שמותר מפני שמציל מידו.
בכל מקום שאמרנו ביין אסור בהנאה אם עבר ומכרו דמיו אסורין. לפיכך גוי ששכר ישראל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. ובאר זה בגמרא משום קנסא הוא הלכך נראה לומר שאינו אלא לדידיה אבל לאחרים שרי הלכך בדיעבד טוב שיטול השכר ויתננו לעניים משיניחנו לגוי ודעת הרמב"ם ז"ל נרא' שאוסר בין לו בין לאחרים. וכן השוכר חמור להביא עליו יין או ששכר הספינה להביא עליה יין ששכרן אסור אם מעות נתנו לו יוליכם לים המלח ואם כסות או כלים ישרפם ויקבור אפרם כדי שלא ליהנות בו. שכר לגוי חמור לרכוב עליו והניח עליו כוס של יין שכרו מותר.
<h2>דף סג:</h2>
ואסור לקנות יין נסך להשקות פועליו גוים אבל נותן הוא להם מעות שיקנו הם לעצמם או יאמר להם לכו ושתו מן החנוני ואני פורע. וכן מי שמזמן אוהביו גוים לשתות רשאי לומר לעבדו או לשפחתו לכו וקנו יין לאלה הגוים שכיון שהוא אומר לקנות בעבורם נמצא שהיין אינו שלו. ויש מחמירין שלא לשלוח שם שלוחו שאם עשה כן הוי כמו שנטל ונתן ביד דאסור.
<h2>דף סד.</h2>
ישראל שהיה נושה בגוי והלך הגוי ומכר יין נסך והביא לו הדמים מותר ואם אמר לו קודם שימכור המתן לי עד שאמכור ייני ומכרו והביא לו דמיו אסור לפי שהישראל רוצה בקיומו כדי שיפרע ממנו בחובו, ואפי' היה סתם יינם. וכתב הר"ז [דוקא] כשאין לו לאותו הגוי דבר אחר שיוכל לגבות ממנו חובו שאז נראה שרוצה בקיומו אבל אם יש לו מותר. ועוד אמרו הגאונים ז"ל דוקא הני מילי דאסור כשהוא יכול לכופו ולנגשו מיד וממתין לו עד שימכור אבל אם לאו הכי שרי דעל כרחיה ממתין ליה.
כתב הר"מ ז"ל למזוג יין נסך לגוים אסור ואם ימחו בידם ולא יקבלו מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וכמה פעמים נתמהתי איך פשט בהתר. ומיין שלנו מותר למזוג להם ולמה לא.
כ' הראב"ד ז"ל נראה שאסור לתת יין בכלי ביד גוי המכריז להראותו ולהטעימו שהרי מכיון שנגע בו נעשה יין נסך וכשמכריז ומראהו נהנה ישראל מיין נסך ועוד דרוצה בקיומו עד שישלים להכריזו בכל העיר ורוצה בקיומו ביין נסך אסור עד כאן לשונו.
גר וגוי [שהיו] שותפין ובאו לחלוק אין הגר יכול לומר לגוי טול אתה יין נסך ואני פירות לפי שרוצה בקיומו כדי שיטול כנגדו. אבל בירושת הגר התירו לו לומר כן שלא יחזור לסורו. ואם משבא לידו אסור.
<h2>דף סד:</h2>
וכל יין שנאסר בשתיה ומותר בהנאה מצד נגיעה של גוי לא נאסר אלא במגע גוי העובד ע"ז אבל במגע גוי שאינו עובד ע"ז כגון ישמעאל מותר אף בשתיה כל זמן שיהיה מותר בהנאה במגע העובד עבודה זרה. וכל יין שנאסר מפני חשש חלוף וזיוף כל הגוים שוין בו.
<h2>דף סה.</h2>
השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות של שכר במאה פרוטות ומצא אחת מהן יין נסך שכרו כלו אסור. אמר לו העבר לי (חביות) [חבית] בפרוטה וחביות בפרוטה שכר (חביות) [חבית] יין נסך אסור והשאר מותר.
<h2>דף סה:</h2>
יין נסך שנפל על ענבים ידיחם והם מותרות באכילה ואם היו מבוקעות בין שהיה ישן בין שהיה חדש אם נתן טעם בענבים אסרן אפילו בהנאה ו[אם] לא מותרות אפילו באכילה. נפל על גבי תאנים מותרות לפי שהיין פוגם טעם התאנים. נפל על גבי חטים אסרן באכילה ומותרות בהנאה ואין לבדקן בנותן טעם לפי שהן שואבות והיין נבלע בהן. ולא ימכרם לגוי שמא יחזור וימכרם לישראל אלא כיצד יעשה עושה מהן פת למכור לגוים שלא בפני ישראל. ועכשיו שאנו אוכלין מפת הגוים אסור למוכרו אלא בחתיכה שאין לוקחין כיוצא בהן.
<h2>דף סו.</h2>
יין שהחמיץ שנפל לתוך חומץ שכר אוסר בכל שהוא שהו' מין במינו ששניהם חומץ הם. ויין שנתערב עם החומץ בין שנפל חומץ בתוך יין בין שנפל יין בתוך חומץ משערי' אותו בנותן טעם.
<h2>דף סו:</h2>
ומותר שיריח הגוי בחביות יין שלנו או ישראל בחביות יין נסך שאין הריח כלום לפי שאין בו ממש.
<h2>דף סט.</h2>
נכרי ש[היה] מעביר כדי יין עם ישראל ממקום למקום והוא הולך אחריהם לשמרם אפילו הפליג מהם כדי הלוך מיל מותרות לפי שאימתו עליהן ואומר עתה יצא לפנינו ויראה אותנו. ואם אמר להם לכו ואני אבא אחריכם אם נתעלמו מעיניו כדי שיפתחו פי הכד ויסתמו אותו (וינגב) [ויגוב] היין כלו אסור בשתיה. וכן המניח נכרי בחנותו של יין אע"פ שיוצא כל היום ונכנס היין מותר ואם הודיעו שהוא מפליג ושהה כדי שיפתח ויסתום (וינגב) [ויגוב] היין כלו אסו' בשתיה. וכן המניח יינו בקרון או בספינה עם הגוים ונכנס ויצא בעיר לעשות צרכיו מותר ואם הודיעם שהוא מפליג ושהה כדי שיפתח ויסתום וינגב אסור בשתיה וכל זה בחביות סתומות אבל בפתוחות כיון שהודיע שהוא מפליג אפי' לא שהה אסור. ישראל שהיה אוכל עם הנכרי והניח יין פתוח על השלחן ויין פתוח על הדולבקי שעל השלחן אסור ושעל הדולבקי מותר ואם אמר לו מזוג ושתה אף כל היין פתוח שבבית אסו'.
<h2>דף סט:</h2>
נכרי ששכר ישראל לדרוך יינו בטהרה כדי שיקחו ממנו ישראלי' והיה היין בבית הגוי אם היה זה הישראל השומר דר בחצר אף על פי שיוצא ונכנס והפתח פתוח היין מותר ואם אינו דר בחצר אף על פי שהפתח סגור ומפתח וחותם בידו היין אסור שכיון שהיין של גוי וברשותו לא יפחד לזייף ולהכנס לבית ויאמר ויהי מה אם ידע בי לא יקח ממני ואפילו מכרו הגוי לישראל כל זמן שלא יוכל הישראל להוציאו מרשות הגוי אם לא יתן המעות הרי הוא של גוי ואסור. ובעל התרומ' ור"מ כתבו שאם קנה הנכרי יין כשר מישרא' וחתמו הישרא' חותם בתוך חותם כגון שמלא כל החבית חשוקים ועשה לו שולים כפולים אע"פ שהגוי מוליכו לימכר ומתאכסן בעיר שכולה גוים גם הפתח נעול היין מותר אף בשתיה שכיון שטרח לקנות מן הישראל והחתימו לא טרח ומזייף (דביתא דמשכר) [דברייתא דמטהר יינו] של נכרי בחצר אחרת אסו' אף על פי שיש מפתח וחותם היינו דוקא כשעשה הגוי היין מדמיו ודרכו ישראל אבל קנה מישראל יין עשוי לא טרח ומזייף. ועוד התיר רבינו יעקב אפי' היה היין מכרמי הנכרי בחותם בתוך חותם ואומר כי הברייתא של המטהר יינו של נכרי שאסור אם [אין] דר ישראל בחצר מיירי בחותם אחד או מפתח אחד אבל חותם בתוך חותם שרי [ד]בפרק אין מעמידין [ל"א ע"א] חזינן דאיכא חלוק בין חותם אחד לחותם בתוך חותם. ואם הגוי המוליך היין נתאכסן בעיר שכולה גוים והיה פתח פתוח לרשות הרבים אז מותר אפי' בחותם אחד דמירת' מישראלי' העוברים כמו הרוכלים. כתב בעל התרומה ז"ל המוליך יינו ממקו' למקום אף על פי שלן בעיר שכולה גוים מותר בחותם אחד או במפתח אחד אבל אם מצא החותם נשבר או המפתח נסתר היין אסור. והיכא דהוא שלם צריך שיכיר חותמו לאחר שהובא או סגי שישלח לישראל חבירו ענין החותם איך הוא עשוי וזה יודיע לגוי תחלה שהוא שולח לישראל חבירו ענין החותם ואז מירתת הגוי מלזייף ואמנם יש ששולחים יינם בלא הכרת חותם וגם אין שולחין לישר' חבריהם היאך עשוי אין לאוסרו בשביל כך בראיה ברורה כאשר פרשתי במקומה. ויש חוששין אפי' על ידי חותם על המגופה ועל הברזות ואפי' בהכרת חותם פן ינעוץ הגוי מסמר או ראש הסכין בין הנסרים ויוציא מעט יין והתלמוד דשרי היינו בחביותיהם של חרס דליכא למיחש להכי. אמנם אין לחוש לזה עכ"ל בעל התרומה ז"ל.
וכל הנך חותם בתוך חותם דאמרינן דמהנו הני מלי במפקיד אצל נכרי דאיהו גופיה דחתמיה הדר עלויהו ומכיר חותמו וההוא גוי מרתת ולא מזייף. כתב הרשב"א ז"ל המשלח בשני חותמות או בחותם אחד לפי מה שהוא הדבר המשלח כמו שבארנו וחזר על חותמיו ולא הכירן חוששין שמא זייף. (כדאמר) [במה דברים אמורים] בשחזר הוא ועמד ולא הכירו אבל אינו צריך לחזור ולראות אם יכירנו אם לאו חזקה לא טרח ולא זייף ע"כ. אבל מאן דמשדר חמרא לחבריה על ידי גוי לא מהני ליה חותם בתוך חותם דההו' גוי מצי פתח ליה והדר חתים ליה כמה דבעי וישראל חבריה כי אתי האי חמרא לידיה לא משתמודע מדי דהא לא ידע היכי הוה חתים הלכך לית תקנתא אלא לחתמו באותיות ובכל דבר שאין הגוי יכול לזייף.
זונה גויה במסבה של ישראל היין מותר לפי שאימתן עליה אבל זונה ישראלית במסבה של גוים היין שלפניה בכליה אסור שאין אימתה עליהם ונוגעין ביין שלא מדעתה.
<h2>דף ע.</h2>
היה שותה עם הנכרי ושמע תפלה בבית הכנסת ויצא אף היין הפתוח מות' לפי שהנכרי יחשב מהרה יבא בזכרו היין וימצא אותי נוגע ביין. ולפי' לא יזוז ממקומו ולא נאסר אלא אותו שלפניו. ישראל וגוי שהיו דרין בחצר אחת ויצאו שניה' בבהלה לקראת חתן או לראו' הספד וחזר הגוי וסגר הדלת אחריו ואחר כך בא הישראל כל היין שבבית הישראל ואפי' הפתוח בהתרו עומד שלא סגר הגוי אלא על דעת שכבר בא הישראל ונכנס ולא נשאר אדם בחוץ. יין של ישראל ושל גוי בבית אחד והיו החביות פתוחו' ונכנס הגוי לבית ויסגור בעדו נאסר כל היין ואם יש בדלת חלון שיוכל לראות העומד בפתח לפנים כל החביות שכנגד החלון מותרות ושמן הצדדין אסורות. וכן אם שאג ארי וכיוצא בו וברח הגוי ונחבה בין החביות הפתוחות היין מותר שהוא אומר שמא ישראל נחבא בזה גם כן ויראה אותי אם (נוגע) [אגע] ביין. אוצר של יין שהיו חביותיו פתוחות ויש לגוי חביות אחרות באותו פונדק ונמצא הגוי עומד בין החביות הפתוחות של ישראל אם יהיה נתפש עליו כגנב היין מות' בשתיה שמפחדו ויראתו אין לו פנאי לנסך ואם אינו נתפש עליו כגנב אלא שהוא בוטח שיש לו טענה לומר למה נכנס כגון לבקש תרנגולת או דבר אחר היין אסו' אף בהנאה לפי שאין בזה נתפש כגנב. ובין כך ובין כך תינוק הנמצא בין החביות היין מותר.
<h2>דף ע:</h2>
הלוקח בית או השוכ' בחצרו של גוי אם היה הישראל דר באותה חצר אף על גב שהפתח פתוח היין מותר לפי שהגוי מפחד תמיד אם יבא הישראל לביתו פתאום וימצאנו בביתו ואם היה דר בחצר אחר' צריך שיסגור הבית ויהיה מפתח וחותם בידו. יצא ולא סגר או סגר והניח המפתח בידו דגוי היין אסו' בשתיה ואם אמר אחוז לי מפתח זה עד שאבא מותר שלא מסר לו אלא שמירת המפתח.
גדוד שנכנס במדינה דרך שלום כל החביות הפתוחות בחנויות אסורות והסתומות מותרות ובשעת המלחמה אם פשט הגדוד במדינה ועברו בין פתוחות בין סתומות מותרות לפי שאין להם פנאי לנסך.
בית החלוקה בפסיפס וגוי בצד זה וישראל בצד זה ואף ע"פ שיד הגוי מגעת לחלק הישראל אין חוששין משום יין נסך.
<h2>דף עא.</h2>
אומנין ישראל ששלח להם גוי חביות יין בשכרן עד שלא יכנס ברשותם יכולין לומר תן לנו את דמיה.
ישראל שמכר יין לגוי פסק דמים עד שלא מכר דמיו מותרין שמשפסק סמכה דעתו ומשמשך קנה ויין נסך אינו נעשה עד שיגע בו נמצא שבשעת מכירה מותר היה. מדד עד שלא פסק הדמים דמיו אסורין שאף על פי שמשך עדיין לא סמכה דעתו ליקח כיון שלא פסק והיין נאסר בנגיעתו ונמצא כמוכר סתם יינן. ואם מדד לכליו של גוי או לכלי שביד גוי צריך ליקח הדמים תחלה ואחר כך ימדוד ואם מדד תחלה אף על פי שפסק דמיו אסורין שמשיגיע לכלי נאסר כסתם יינן. ויש אומרים שהדמים מותרין כשמדד לכליו של גוי דקיימא לן יין ביין ימכר. והוא שלא יגע בו הגוי קודם שיתן הדמים. ויש אומרים דכיון דקיימא לן דמשיכה בגוי קונה כיון שפסק ומדד ומשכו קנאו ונתחייב בדמים ואינו נעשה יין נסך עד שיגע בו. הלכך כל זמן שיפרענו הגוי אפילו אחר שנה הדמים מותרין שדמי יין כשר הוא ובלבד שיזהר שלא יגע בו הגוי עד אחר שיקנה אותו בכליו או שימשוך אותו כדי שלא יאסר בהנאה קודם שיתחייב הדמים.
<h2>דף עב.</h2>
המערה יין לתוך כלי של גוים שיש בו יין של גוים נאסר כל היין (העליון שבכלי) [שבכלי העליון] שהנצוק מחברו עם היין שבכלי התחתון. לפיכ' המודד יין לתוך כלי שבידו נופץ נפיצה או יזרוק זריק' שלא יהיה ניצוק ויאסר היין שבכלי העליון אבל המערה יין למשפך והמשפך מקלח לכלי האסור היין שבמשפך אסור משום נצוק והיין שבכלי העליון מות' שהוא בר נצוק והיין שנפל בכלי האסור משום נצוק אם יש בו עכבת יין או שהוא טופח אסור בשתיה ואם הוא נגוב או שאינו טופח מותר. כתב ה"ר יצחק ז"ל גוי המריק מכלי אל כלי אם סבור שהוא יין אסור בשתיה ולראשונים בהנאה ודוקא מה שיצא לחוץ אבל מה שבפנים מותר דפסק ר"ת דנצוק אינו חבור ולמאן דאמר חבור אין חבור ע"י קטיפה. והר"ף כתב לענין נצוק בדבר מועט [דנצוק חיבור אבל לדבר מרובה] נוהגין להתיר. וצ"ע (בסמ"ג) [בס"ג]. ומנהגנו לאסור כל נצוק לגמרי. ובנצוק בר נצוק השוו רוב הפוסקים ופשט המנהג להתיר. ובאסור נצוק עצמו הוא כלל בידינו ואפילו מפי רבנו ז"ל שאסור קל הוא וקלוש ואין להחמיר עליו ולהוסיף בו אלא להקל בו בכל ענין ולקבל בו כל דברי מקל. וכן כתב הר"ז בתשובה שאלה וז"ל כך שמעתי כל שיש לך להקל בערוב ובנצוק הקל. וכתב החכם ר' משה ב"ר יצחק ז"ל סברא דנפשיה דאין נצוק חבור אפי' לרב הונא אלא בנקב רחב כשפופרת הנוד דהוא שתי אצבעות חוזרות בו כדאיתא התם במסכת חגיגה [כ"ב ע"א].
<h2>דף עב:</h2>
כתב הראב"ד שאם נגע גוי בקלוח היוצא מן המרזב ונגע בקלוח המקלח בחוץ מאי דלהדי ברזא דהיינו קלוח מתוקן שעמד במרזב אסור ונאסר מתורת נצוק דמאי דבראי ואסור בשתיה וכל היין האחר שבתוך הקנקן הוי נצוק בר נצוק ומותר אפילו בשתיה ואם החזיר השופתא בברזא והשופתא קצרה שאינה עוברת חוץ למרזב מבפנים חלל החבית שישכשך בה יין שבחבית מותר. אי נמי שנגע גוי בפי המרזב בידו אם יש בקנקן קיתון של מים לבטל אותו מעט יין שבתוך המרזב הנאסר במגע הגוי הוי כל היין שבחבית מות' בשתיה שהרי שני נצוק הן ואין חבורן אלא חבור נצוק דהוא תערובת עכ"ל.
יש דברים שאין בהם אסור נסך כלל אבל אסרו אותן להסתפק מהן ואלו הן לא ימזוג הגוי המים לתוך היין שביד ישראל שמא יבא ליצוק היין לתוך המים. ולא יוליך הגוי ענבים לגת שמא ידרוך או יגע. ולא יסייע לישראל בשעה שמריק היין מכלי לכלי שמא יניח הכלי בידי הגוי ויהיה כלו מכחו של גוי ואם עשה אחת מכל אלה היין מותר אף בשתייה. ויש מחמירין במזג המים לתוך היין משום לך לך אמרינן לנזירא ואוסרין אותו בשתייה.
<h2>דף עג.</h2>
יין שנתנסך לע"א אסור בהנאה ואפי' להתרפאות ממנו אפילו במקום סכנה אסור. והשותה ממנו כל שהוא לוקה לפי שאסורו משום תקרובת ע"א שאין לו שיעור.
מים שנתערבו ביין בנותן טעם מפני שהם מין בשאינו מינו. ואם נפל היין האסור לתוך המים מצלצול קטן מעט מעט ראשון ראשון בטל. בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחלה ואחר כך נפל לתוכו יין נסך רואין את היין של היתר כאלו אינו והמים שנפלו משערין בהם עם יין נסך אם ראויין ליבטל טעמו מותר ואם לאו אסור. באיזה טעם אמרו יש אומרים בששים כשאר אסורין ויש אומרים דכל שנתערב בתוך ששה חלקי מים מותר. כלל גדול אמרו בכל הטעמים נותן טעם לפגם מותר וכל שנתערב יין בתוך ששה חלקי מים המים נפגמים בטעם היין ולפיכך אם נתערב בכדי שיעור זה הכל מותר אפילו בשתיה. ויש [מי] שאומרים שאין דברים אלו אמורים אלא כשנפל קיתון של מים לתוך יין כשר תחלה קודם שיתערב יין נסך שם אבל אם נפל יין נסך לתוך יין כשר מיד נאסר הכל ונעשה יין נסך ואף על פי שנפל מים לסוף אינן בטלין עד שיהיו המים כל כך שיש בהן לבטל (עד) [את] כל היין. ויש מי שאומ' דבין נפל שם קיתון של מים תחלה בין נפל לבסוף וכן פסק הרשב"א ז"ל. ושמעינן מינה דהני תמדים שלנו או אפילו היין השני שקורין טראש"בלק לא יאסר בניצוק שלו אם הוציא ממנו בכלי אסור או שאפילו נגע הגוי בקלוח שבחוץ דכל היכא דאיכא מיא אמרינן סלק את מינו כמי שאינו והמים רבים עליו ומבטלין אותו. ועל זה נהגו לתת מים בגת או (בחביות) [בחבית] שאם יוציאו מן היין בכלי אסור שאסור הכל משום נצוק שיהיו המים מבטלין היין שבכלי על הדרך שבארנו ולא יאסר היין שבכלי העליון משום נצוק אבל מה שערה לתוך הכלי אסור.
<h2>דף עד.</h2>
ויין נסך ממש שנתערב ביין כשר אוסר בכל שהוא בהנאה נתערב (חביות) [חבית] של יין נסך בחביות של היתר כולן אסורות בשתיה וימכרו כולן לגוים ויוליך דמי אותה (חביות) [חבית] לים המלח. וסתם יין שנתערב ביין כשר מותר בהנאה מלבד דמי אותו היין וימכור כלו לגוי ויוליך הנאת אותו היין לים המלח ולא יתן האסור לגוי במתנה שכל אסור הנאה כשם שאסור למוכרו כך אסור ליתנו במתנה. וכן לא ישליך דמי האסור לים המלח וישאיר האחרים בידו שאין זה כמו הקדש שיאמר זה מחולל על דבר זה ויצא לחולין. ומה שהתירו ביין למכור כלו לגוים ולהוליך הנאת אותו האסור לים המלח מה שלא התירו כן בשאר אסורי הנאה לפי שבשאר אסורין יש לחוש שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל מה שאין כן ביין.
<h2>דף עד:</h2>
המשפך שמדד בו יין לנכרי אם יש בו עכבת יין אסור עד אחר שידיחנו וינגבנו. כתב הרב ר' יצחק ז"ל גיגיות גדולות אם רגילין לדרוך בהן ודרך בהן גוי תחלה יש להן דין גת להצריך נגוב דאין לומר דוקא בגת צריך נגוב לפי שנכנס שם היין בדוחק ובכובד על ידי דוחק כובד הקורה לא היא דבגת שלהם לא היו דורכין כי אם ברגל ולא היה להם קורה כי אם בבית הבד כדאמרינן [לעיל נ"ו ע"ב] מהו לדרוך עם הנכרי בגת והוא מנסך ברגל ואפי' הכי מצריך נגוב וה"ה בגיגיות גדולות שלנו. אבל אם לא דרך בהן וכבר עבר י"ב חודש אינן צריכין נגוב ואם דרך בהן הישראל בדיעבד היה מתיר ר"ת מטעם דאסור הנגוב בטל בששים.
כשמביאין כלים שמכניסן לקיום לאומן גוי ועשו בתוכו סימן מטיט או מסיד או מאפר שאם יכניס הגוי בו יין שהיה הסימן נמחק ויכיר הישראל שנשתמש בו הגוי [ו]יכשירנו במלוי וערוי. וה"מ בכלי קטן שאפשר להשתמש בו לפי שעה עד כאן. וכתב הרב ר' יצחק ז"ל השולח חביות רקנים ביד אומן לתקן אף ע"פ שהן בבית האומן זמן מרובה אין רגילין להשתמש בהן משום שהם גדולים.
יש מגדולי החכמים שהורו שבליעת היין אפי' בכלים שמכניסן לקיום מועטת ואינה נכנסת ביותר מכדי קליפה ולפיכך אם העביר עליהן מלקט ורהטני או קלפם בקרדום הוכשרו וכן פסק הרשב"א ז"ל בשם (רבוי) [רבותיו]. וכל כלי שאי' מכניסו לקיום כגון המשפך וכלי שחושף בו הגת אם היה מתחלה של ישראל משכשכו במים ודיו. ואם היה מתחלה של גוי צריך הדחה.
ויש [מחמירים ו] אומרים שכל כלי חרס שנשתמש בהן הגוי פעם ראשונה ושניה אף על פי שאין מכניסן לקיום אסור להשתמש בהן אם לא במלוי וערוי או (ישן) [ישון] י"ב חדשים ואם היה של עץ צריך נגוב ואם שכשכו או הדיחו אינו אוסר הכלי העליון משום נצוק וכן המנהג לעשות כשמודדים לכליו של גוי ובשל עץ או של אבן שדרך בה הגוי או גת של אבן שזפתה הגוי אף על פי שלא דרך בה מדיחה באפר ד' פעמים וזהו הנקרא נגוב ואחר כך דורך בהן. ואם היה בהן לחות מקדי' האפר למים ואם לאו מקדים המים לאפר. וגת [של] אבן זפותה שדרך בה הגוי ושל עץ זפותה אף על פי שלא דרך בה צריך לקלוף הזפת או לישנה י"ב חדש או מלוי וערוי שלשה ימים כמו קנקנים. ויש אומרים דהיכא דדרך בה הגוי בלא זפתה בעי נגוב וזה לא באר הר"מ במז"ל או אפשר דלא מהני ביה נגוב אלא מלוי וערוי או (ישן) [ישון] או הסק. ולפי זה לא נכון להקל באלה הטינלא"ש והקורנודא"ש שדורכין בהן הגוים לדרוך בהן אחר כך בלתי נגוב. וגת של חרס לא ידרוך בה אע"פ שקלף הזפת עד שתתרפה הזפת או ישנה י"ב חדש או יתן לתוכה מים ג' ימים מעת לעת.
<h2>דף עה.</h2>
סל וגרגותני אם הם של גוים לא סגי בנגוב אלא מניחן תחת מעיין שמימיו רודפין או תחת הצנור שמימיו מקלחין. אבל אם הם של ישראל ונגע בהן גוי סגי בהדחה.
משמרת היין של גוים של שער מדיח' ושל (מים) [צמר] מדיחה במים ואפר ד' פעמים ומנגבה ומשמר בה ושל שש מישנה י"ב חדש ואם היו בה קשרים מתירן וכן כלי חלף והוצין וכיוצא בהן מן הקפיפות שדורכין בהן היין אם היו תפורין בחבלים מדיחן ואם היו ארוגין זה בזה בסבוך קשה מדיחן באפר ומים ארבע פעמים ומנגבן קודם שישתמש בהן ואם היו תפורין בפשתן מישנן י"ב חדש ואם היו (קשורין) [קשרים] מתירן. וכתב הראב"ד ז"ל דה"ה כלי היין שלנו שצריך להתיר החגורות שקורין גילקלי"ש דכל זה דומיא דקשרין. ואותו המלט אין ראוי להחזירו עד י"ב חדש או עד שיגרר הדורדיא הנדבקת בו שהיא אסורה עד י"ב חדש ואין מלוי וערוי מועיל בה לפי שהוא יין קרוש או יין מעורב עם העפרורית ואין הכשר מועיל עצמו. וכן הכלי עצמו מצריך הרב לגרר מעל דפנו כל אות' הדורדיא הנדבקת בו מפני שאין הכשר המלוי והערוי מועיל בה כי אם ישון. וכן יש לחוש שמא תחת אותה הדורדיא נכנס היין ונבלע הרבה וצריך לקלוף כדי שיכנסו שם המים במלוי וערוי. ואיכא מאן דאמר דלהכשר מלוי וערוי לא צריך קליפת זפת ולא התרת שום קשר ולא נאמרה התרת קשרים כי אם לנגוב או לישן אבל לא למלוי וערוי והוא דכבולעו כך פולטו וכשם שנכנס היין כך יכנסו המים. כלי הגת שדרך בהן הנכרי הדפין והעדשים והלולבין מדיחן. העקולין של נסרים ושל בצבוץ מנגבן ושל שיפא ושל גמי מיישנן י"ב חודש או מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים או מניחן תחת הצנור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין י"ב שעות ואחר כך משתמש בהן. כתב הראב"ד ז"ל וזה ההכשר אינו ראוי לכלי שהיה לו בית קבול לפי שאין המים רצין עליו ושוטפין אותו ונראה שיועיל להכשיר הדוגא"ש של כלי היין אם פרקו. והר"ש ז"ל כתב זה בכל הכלים וכתב שהמים הרודפין העוברין עליו מפליטין הבלוע בדפני הכלי.
